שלמה חלימה

כאשר אנו מחליטים להתנדב, אנו מצטרפים בדרך כלל  לארגון פעיל קיים, ויש רבים כאלה. אבל, לעתים אירוע מסוים, או חשיבה ברגע אחד על חיינו, יכולים להביא אותנו להחלטה ליצור התנדבות חדשה שלא היתה קיימת קודם.

כזה דבר  קרה  לי ועל כך ברצוני  לספר לכם. במשך כמעט 40 שנים עבדתי במוסד בנקאי. למוסד הזה יש מחלקה מכובדת של עובדי רווחה  שתפקידם בעיקר לטפל בעובדים עד צאתם לגמלאות. לאחר פרישתם, נהנים הגמלאים מטיול שנתי ומנשף משותף, שבוטל לפני כשנה, כנראה מטעמי חסכון. באחד הנופשים שאליהם יצאתי עם רעייתי, ראיתי  בלובי הכניסה למלון אדם שעבר מזמן את גיל ה- 80 לחייו.

הוא ניראה עצוב ובודד. אזרתי עוז ופניתי אליו לשאול אותו אם הוא מרגיש טוב. תשובתו הייתה: "מאז שרעייתי הלכה לעולמה אני בדיכאון ובבדידות קשה". אז הבנתי שמחלקת הרווחה אינה מגיעה לאנשים כאלה, כנראה מפאת מגבלותיה. אנשים זקוקים למגע אנושי, לשיחה עם אדם שיוכלו לבטוח בו ולשפוך בפניו את לבם. בעקבות השיחה עמו החלטתי להציג מועמדות לוועד עמותת הגמלאים ונבחרתי. מתחילת דרכי הצהרתי שאין לי עניין לטפל בטיולים ומבצעים שונים, אלא  לטפל ולשמוע גמלאים עובדי המוסד שלנו שקרסו בריאותית וכלכלית.

את שמות המטופלים קיבלנו מפה לאוזן, או בסיוע יחידת הרווחה, ששמחה על העזרה הבלתי צפויה, בעידוד ובשיתוף עם העמותה שלנו. למדתי שקיים פרדוקס מעניין: כל זמן שעובד עומד על רגליו ולא הגיע לגיל פרישה, הוא זוכה לטיפול הדוק של יחידת הרווחה. אבל, כאשר הוא פורש ומגיע לגיל שבו מחלות מתחילות לצוץ, אין מי שיהיה לצדו. עד היום ביקרתי עשרות אנשים, וככל שרבו ביקוריי הסתבר לי שזהו בור ללא תחתית ואדם אחד לא יספיק לעולם לבצע את העבודה. ביקרתי אנשים שחלו במחלות סופניות כמו: סרטן, פרקינסון או שבץ מוחי והביקור שלי עבורם היה בבחינת משב רוח רענן.

קיימתי שיחות רבות והסתבר לי שמחלות האנשים כילו אצל חלקם את מקורותיהם הכספיים והם נזקקים לסעד. התרופות יקרות מאוד והם צריכים להחליט האם לבחור בין מזון לתרופה. בביקורים אחרים נתקלתי באנשים שכילו את הונם משום שסייעו לילדיהם שנכנסו למשברים כספיים בעסקים שכשלו בהם. לעתים הכסף אזל בגלל גירושי הבן שעלו ממון רב. נתקלתי בעובדים, בעיקר מהמגזר החרדי, שלקחו פיצויים כדי לסדר את ילדיהם ולממן חתונות ונותרו ללא פרוטה לעת זקנה.

אני מודה שהשיחות הקשות הללו גרמו לי לשחיקה נפשית לא קטנה, ומעולם לא התחסנתי כאשר מולי ניצב אדם המצוי בערוב ימיו ומזיל דמעה על מצבו. הסתבר לי שבתוך הסטטיסטיקה המכוערת של תקיפת קשישים נפלו גם אנשים מהמוסד שלי. עובדת נכה קשה הותקפה בידי בריונים שחטפו את ארנקה לאחר מעקב. הסתבר לי שהעולם שבו בחרתי לעסוק הוא מיקרוקוסמוס של עולם הגיל השלישי. ניתן בעולם הזה למצוא מכל וכל. העבודה הביאה אותי לצרף אליי אנשים נוספים, שיסייעו לי בפעילותי, פעילות שזכתה לתמיכה ולעידוד של ועד העמותה שבשמה פעלתי. כמובן שגם כאן נדרשת לאדם מיומנות, ידע ויכולת להאזין לזולת. אבל היום כולנו בוועד עמותת הגמלאים מסכימים שפעילות הומאנית זו, מחויבת המציאות. לאחר השיחות, אנו ממפים את המצב וקובעים את סוג העזרה שהאנשים צריכים אותה. חברים קרובים שלי נוהגים לשאול אותי: "מדוע אתה הולך  לטרחה הזו? הרי בזמן הזה אתה יכול לקרוא ספר טוב או לפטפט עם חברים על כוס קפה". תשובתי אליהם פשוטה בתכלית: "לעתים אנו מתלוננים על חיינו ועל דברים שמרגיזים אותנו. הביקורים הללו הכניסו פרופורציה לחיי". פתאום התחוור לי דבר שלא ידעתי: שחיי טובים בהרבה  לעומת רבים אחרים ועלי להודות לאל שגורלי שפר מאוד לעומת האחרים.

אני ממליץ מכאן לכל אישה ואיש מכם הרוצה לתרום, יש בבית האזרח הוותיק בעירנו אפשרות להתנדבות, לבקר גמלאים בודדים הכמהים לחברה אנושית. הם יברכו אתכם ואילו אתם  תחושו סיפוק רב. האמינו לי, כולם יצאו נשכרים!